סיפורי פורטרטים

טיילתי במספר מקומות בעולם ועוד יש לי הרבה מקומות שאני חולמת להגיע אליהם! עד אז, אני מטיילת אונליין בין צילומים, סיפורים ותרבויות מרתקות.
את הציורים שלי אני מציירת בהשראת צילומים יחודיים,  על שבטים ואנושיות נוגעת ללב.
חלק מהדמיות הן פרסונות מוכרות ויש להן סיפור חיים מעניין, כמו: פרידה קאלו, גנדי, ג'וני מיטשל ועוד..
חלקן פחות מוכרות וגם להן יש סיפור מרתק: ווואנג אוד, פריטינוז..

שאר הנשים הן אנונימיות והחלטתי לכתוב סיפורי חיים דמיוניים בהשראת הציור שלהן ולהפיח בהן רוח חיים.
בחרתי להן שם בקפידה שמגיע מהמדינה והתרבות שלהן ותואם את הרעיון שרציתי להעביר.
האשה היחידה איתה נפגשתי היא רידהי, שהייתה פועלת בנייה בטירוואנאמאלי והסיפור שלה דמיוני.
המסר בכל הסיפורים, בין אם הם דמיוניים  או אמיתיים הוא זהה:
לכל אשה יש זכות ויכולת לבחור מחדש את סיפור חייה ולמרות העבר והנסיבות, למצוא ולהמציא את עצמה מחדש בעולם בצורה הכי טובה עבורה.


 
 

וואנג אוד

זהו ציור עבודת ידי של אשה ממש מיוחדת בשם  whang-od  יפיפייה בת ה103!  

היא נחשבת למקעקעת האחרונה לדורה בשיטה המסורתית, בשם mambabatok.

בן זוגה של וואנג אוד נפטר בתאונת דרכים כאשר הייתה בת 25.

במקום לחפש אחר בעל חדש, וואנג החליטה להתמסר לאמנות הקעקועים אותה למדה מאביה.

זאת למרות היותה אשה ושבירת הנורמה החברתית. היא גרה במקום מבודד בצפון הפיליפינים, קלינגה. עובדה שלא מונעת מאלפי תיירים להגיע במסע ארוך ומפרך להתקעקע אצלה.

 

הסיפור הזה מהווה מבחינתי השראה ענקית לכוחה של מסורות נכחדות, ליופי וחוכמה נשית ולכוחה הממגנט של אמנות.

 

image alt
image alt
 

נשות הצ'ין

האגדה מספרת שכאשר מלך בורמזי נסע לאזור צ'ין, הוא התרשם כל כך מיופיין של הנשים שהוא חטף אחת כדי לקחת אותה לכלה. בגלל זה, משפחות צ'ין החלו לקעקע את בנותיהן כדי להבטיח שלא ייקחו אותן.

 

סיפורי צ'ין אחרים אומרים שהקעקוע נעשה למען היופי, ואולי באופן סביר יותר, כדי להבדיל בין השבטים השונים במקרה שאחד נחטף על ידי אחר.

ציטוט של אחת הנשים:

"התקעקעתי לאחר שהוריי נפטרו. מאחר והייתי צעירה ולבדי, הייתי זקוקה להגנה, ולקעקועים יש כוח רוחני לשמור עליך. כל כך פחדתי כשעשיתי את זה, אבל החברות שלי כיבדו אותי אחר כך על כך שאני כל כך חזקה״.

כיום זה אסור על פי חוק בבורמה להתקעקע בפנים וןזוהי מסורת שכנראה הולכת ונכחדת. היא מרתקת תוך כדי שציירתי את הפרטים בפניה של האשה, הבנתי עד כמה זה מורכב הקעקועים והפרטי פרטים וכיצד הם בצורה הרמונית משתלבים עם זוויות וקימורי הפנים, כך שהמסורת הקעקעועים בפנים היא ממש אמנות בפני עצמה.

סאקי

סאקי גדלה בכפר קטן ביפן, הוריה כמו שאר תושבי הכפר עסקו בחקלאות אבל סאקי עסקה באמנות. היא הייתה בחורה מופנמת ושקטה ובזמן שילדי הכפר שיחקו יחד היא ישבה מתחת לעץ רחב וחלמה. כמו שאר בחורות הכפר שהתחתנו בגיל צעיר גם לסאקי מצאו חתן והיא כבר ידעה שהוא לא בשבילה. בפגישות האינטימיות לפני החתונה הוא ליטף את לחייה ולחש לה: "אין בך כלום חוץ מאישה יפה". סאקי לא רצתה להתחתן איתו בשום אופן. לילות ללא שינה היא עברה והחתונה הלכה והתקרבה. סאקי בקושי אכלה ורוב הזמן הסתגרה. בבוקר החתונה אמה של סאקי פתחה את דלת חדרה והזדעזעה לגלות שסאקי מקועקעת בלחייה בצורות גיאומטריות משונות. החתן שראה את פניה עזב ומעולם לא חזר לכפר.

כעבור מספר שנים סאקי החליטה לקחת מזוודה קטנה ולצאת לעיר הגדולה – ניו יורק. שם ללא כל עזרה ופרוטקציות היא קיבלה מלגה לבית ספר הטוב ביותר לאמנות. ההנהלה התרשמה מיצירת האמנות שעל פניה. היום תוכלו למצוא את סאקי מסתובבת ברחובות עם כתפיים חזקות. חבריה לא שואלים אותה לפשר הקעקוע רובם בטוחים שזה קטע מסורתי ביפן או מנהג משונה. סאקי שומרת לעצמה את העבר ופונה לעבר השמש ויודעת שאת הבחירות שלה היא עושה בעצמה.

image alt
image alt

ניאלה

​בכפר קטן בדרום באתיופיה האדמה בוהקת בצבע חום אדום והעצים שופעים.
בת 4 ילדה שקטה מסתובבת יחפה בכפר עם עיניים גדולות סקרניות בצבע ירוק כמו העצים.
ביום שהיא נולדה כל הכפר סבב את הבקתה בסקרנות והתלחששות..
כיצד יתכן ילדה אתיופית עם עיניים ירוקות?
האם היולדת בכתה ובכתה במשך שבוע שלם.
השנים חלפו ונהגו אל ניאלה כילדה מן המניין.
מדי פעם איזה ילד זרק הערה עוקצנית על צבע עיניה.
ניאלה הייתה רגישה במיוחד אך מעולם לא הראתה זאת כלפי חוץ. בלילות כשכולם ישנו, היא הזילה דמעה והתפללה לאלים שיצבעו את עיניה בחום.
תפילותיה מעולם לא נענו.
יום אחד בחגיגות השנתיות הגיע לכפר אורח מיוחד. הוא היה רופא שנדד בין כפרים והכיר את כל השבטים והמסורות העתיקות וחלק את הידע שלו.
ברגע שראה את ניאלה הביט בה בתדהמה וקרא לה.
הוא היה נראה המום. "יקירתי, מה שמך? איפה הורייך? קראי להם מיד".
ֿהוא פנה אל אביה ואמה ואמר: "איני יודע אם ידוע לכם- יש לכם ילדה מיוחדת במינה. ואז פנה אל ניאלה: אנא ילדתי תשירי לנו. כל שיר שאת אוהבת." ניאלה הייתה נבוכה מדי מכדי לסרב.היא החלה לשיר תחילה בקול שקט ואז קולה גבר וגבר והיה כה יפה, נעים, מלטף ובו זמנית עוצמתי ומצמרר!!! קשה היה להאמין שהוא בוקע מגרונה של ילדה.
הרופא דמע קלות ואמר- יקירתי אני לא יודע איך נולדת כאן, אבל לפי קולך וצבע עינייך את שייכת לשבט הזאוזאו שכמעט נכחד מאפריקה.
הזאוזאו הם היחידים באפריקה שנולדו עם עיניים ירוקות וידועים כבעלי יכולת שירה יוצאת דופן. העיניים שלך הן המתנה שלך. דרך שירתך ועינייך את תגעי בלב אנשים רבים."
חייה של ניאלה השתנו מקצה לקצה.
כיום בגיל 36 לפני כל הופעה היא שמה יד על הלב ועוצמת עיניה כאות תודה לזכרו של הרופא ולמתנת עיניה הירוקות.
היא אוהבת לשים מטפחת ירוקה על ראשה שמבליטה עוד יותר את צבע עיניה.

רידהי

החום כבד, השמש קופחת וההרים עומדים גאים בטירוואנאמלאי שבהודו.
שם רידהי ומשפחתה גרים בפשטות וצניעות. 
רידהי עובדת כפועלת בניין וסוחבת כל יום קערות אדמה על ראשה בשביל לפרנס את משפחתה.ולא משנה כמה קשה תמיד תראו צוחקת ומחייכת.אך השנים עברו והחיוך הקסום החל לדהות כמו סארי שתלוי זמן רב מדי בשמש. העבודה הפכה קשה ומפרכת, והכסף בקושי הספיק לקמח ואורז. .  בוקר אחד, מצאה רידהי מכתב מסתורי. אך מכיוון שלא ידעה לקרוא, הייתה מתבוננת במילים ומגלה רק צורות משונות והרצון ללמוד לקרוא רק הלך והתעצם. ערב אחד לקחה רידהי את האופניים מהחצר ורכבה לכיוון בית הספר התיישבה מול הספרים והחלה ללמוד אות אות, מילה מילה וכך ערב אחרי ערב. 
רידהי התאהבה במילה הכתובה והחלה לכתוב סיפורים קצרים. השמועה פשטה ומסביבה כל ערב החלו להתאסף תושבי הכפר, רק בשביל לשמוע אותה סיפורים קסומים מעולמות אחרים.
מאז גדולים וקטנים מגיעים לביתה של רידהי ומספקים למשפחה מאכלים, גבינות ופירות.
ומה כתוב במכתב? הוא שמור אצלה והיא לא מגלה לאף אחד.
בטירוואנמטלי יש המון מאמינים. רידהי גם מאמינה. 

image alt
image alt

טיזירי

טיזירי הייתה אשה קטנה כבר מגיל 7
סחבה שקי אורז, עזרה לסבתא ואמא שלה לסחוב שקי אורז ולקלוע קש. כך היה נהוג בשבטי האמאזיג במרוקו.
הימים היו כל כך חמים שאת רוב העבודות התחילו לפני הזריחה.
טיזירי הייתה נחשבת יפהפייה בכפר שלה, אך היא לא ידעה כי מעולם לא אמרו לה.
בגיל 14 עם בוא הדימום הראשון, הורשתה להשתתף בטקסים המסתוריים של נשות הכפר.
הנשים רקדו ורקדו בטראנס ראו חזיונות ואפילו התעלפו.
טיזירי שכבה ליד האש והתבוננה בלהבות. בהדרגה הרגישה שהגוף שלה התפוגג והנשמה שלה עולה ומטיילת מעלה.
תחילה נבהלה אבל משהו בה אמר לה להתמסר.
היא החלה לראות צורות גאומטריות הולכות ונבנות כל פעם הגיע קו ישר שבנה עו ועוד צורות שהסתובבו במהירות ונבנו והתפרקו.
״טיזירי, טיזירי בואי קומי ..״ היא הרגישה יד מלטפת אותה.
למחרת הגיעה המקעקעת לכפר לקעקע את הנשים הצעירות. טיזירי בחרה בשני קווים ישרים, אחד במצח שמחבר אותה מעלה לעולמות הגבוהים, אחד מטה בסנטר שמכוון אותה ללב ולקרקע.
קווים שישארו איתה לנצח. כעבור שנים הפכה לאשה חזקה בוגרת, וכבר גילו לה שהיא יפהפייה.

פריטי-נוז Preety Nose

 

 

בעמוד מורשת של ילידי ארצות הברית, גיליתי צילום שממש תפס אותי. משהו בעוצמה של המבט והנוכחות שלה משך אותי לצייר אותה. 

החלטתי להוסיף לה פרחים ברקע שיחברו בין עוצמה לעדינות שקיימים בה.

למזלי מצאתי קצת מההיסטוריה שלה:

 

Pretty Nose היא אשה משבטי אראפאנו,נולדה ב-1851 בערך.  היא זוהתה כאראפאנו על בסיס הצמידים שלה עשויים חרוזים אדומים, השחורים והלבנים. היא השתתפה בקרב שנקרא little bighorn באזור דקוטה, ארה״ב בין צבא ארה״ב לילידים המקומיים.

image alt
x

#{title}

#{text}

#{price}